על החירות של חולי-הנפש

מי לא שמע על ג'ונתן סוויפט? Jonathan Swift ( 1667-1745) סופר, איש-דת אנגליקני, כתב פוליטי, דר' לתאולוגיה, דיקאן קתדרלת סט. פטריק בדבלין, שכתב סטירות חדות, שירה, תמך בכל לבו ב'עניין האירי' וסבל בעצמו ממחלת מנייר Ménière's disease.

סוויפט (מקור: ויקיפדיה) סוויפט מפורסם בעולם בזכות ספרו: 'מסעות גוליבר'. למיואל גוליבר בספרו הוא רופא-כירורג. ייתכן שסוויפט שאב את הרעיון מד"ר פרנסואה רבלה

François Rabelais נזיר, רופא, פילוסוף-לץ וסופר , שחי בערך בין השנים 1495 ל- 1553

וכתב על הענקים גרגנטואה ופנטגרואל:

חמישה ספרים המתארים בהומור עוקצני את הרפתקאותיהם ותולדותיהם של אותם ענקים.

רבלה (מקור: ויקיפדיה)

ידוע שסויפט היה מקורב מאד למספר רופאים ידועים: John Arbuthnot (1735-1667) מחבר הספר הידוע The History of John Bull'' שם נתן ארבוטנוט תיאור של האנגלי הטיפוסי הגס והפשוט.

ארבוטנוט (מקור: ויקיפדיה)

רופא זה שימש רופאה האישי של המלכה אן, ואף הוא נמנה על ידידיו הקרובים של המשורר הנכה אלכסנדר פופ. רופא, מתמטיקאי, סופר זה נחשב אמנם כסטיריקן אך במקביל הוא פרסם גם עבודות רציניות בתחום הרפואה והמדע השימושי. ידיד אחר של סוויפט היה הרופא, הסופר, הגיאולוג והאתנולוג האירי Thomas Amory (1691-1788).

"אט אט נתרגל גוליבר לביתו, לעיר מולדתו ולחפציו המוכרים לו. מיום ליום פחתו פליאותיו למראה האנשים הסובבים אותו, והם בני אדם פשוטים בגובה רגיל. בסופו של דבר ראה אותם שווים לו, כמוהו כמוהם. לראות כך ולהעריך כך את בני האדם נעים יותר ונוח יותר, שכן שוב אין צורך להרים ראש או לכופף ראש ברצותך להביט בפניהם, ועליך להסתכל אך ישר - עין מול עין".

זהו אולי הקטע החשוב המסכם את יצירתו המפורסמת ביותר של יונתן סוויפט. הספר נכתב בשנת 1726 כסטירה חריפה על יחס האדם לרעהו. פעם נמצא האדם, על חולשותיו וגסותו תחת זכוכית מקטנת ופעם מגדלת. הספר נחשב כחלק מספרות הילדים, אך זהו ספר על טבעו האכזרי ואף המיזנטרופי של האדם.

עמוד השער של המהדורה הראשונה של 'מסעי גוליבר' משנת 1726. (מקור: ויקיפדיה)

תבליט של גוליבר על קיר כנסייה בדאבלין 2018 (צילום: בני עורי)

בשנותיו האחרונות סבל סוויפט מאי-יציבות נפשית או סניליות. למרות או אולי בגלל מצבו זה, יסד בדבלין בי"ח לחולי נפש 'For the ideote and lunatics'. הפילוסופיה הבסיסית של ביה"ח שלו הייתה לוקיאנית John Locke 1632 –1704 (ואנטי התאוריות של הובס ותומאס ויליס).

אמרה של סוויפט על קיר בדבלין 2018 (צילום: בני עורי) כלומר, בעל גישה קלינית ותרפואיטית פתוחה וחדשה שהיוותה פריצת דרך בטיפול בחולי הנפש באירלנד. בעקבות ייסוד מוסד זה, נבנו מוסדות דומים נוספים באירלנד. גם המבנה הארכיטקטוני היה חדיש. רק ב- 1817 נחקק החוק הפסיכיאטרי האירי שהיה הראשון מסוגו באירופה.

מאוחר יותר, הדביק לו ד"ר סמיואל ג'ונסון תדמית של "חולה-הנפש". הוא לעג לסויפט ומחלותיו.

אביו של אוסקאר ווילד, ד"ר ויליאם ר. ווילד Wilde, היה רופא אוטולוג וארכיאולוג דבלינאי שניסה להוכיח ב- 1849 שסויפט היה שפוי. פרופ' ארוין אהרנפרייס החזיק גם כן בדעה שסוויפט היה שפוי רוב ימיו. כולם מסכימים שהוא היה אקצנטרי, ומעט ניאורוטי, אך עקב ידיעותיו ואישיותו החזקה כינס סביבו אנשי רוח, פוליטיקאים ורופאים רבים. הדבקת תווית 'אי-השפיות' נבעה אולי גם מהעובדה שבתקופה הויקטוריאנית האנשים 'הזדעזעו' מעובדת קשריו של סוויפט עם שתי נשים. סוויפט עצמו הזדעזע מעוולות התקופה (ניצול חברתי, ניצול האירים, התעשרות מלווי-הריבית, ואף הטיפול הלקוי בחולי הנפש). הוא טען בלהט שאין כל טעם בפלבוטומיות, הלקאות, ריתוק לאזיקים או כליאה בתאים חשוכים. שנים רבות לפני פינל, טען סוויפט לשחרור חולי הנפש. לא נדע באופן מוחלט באם יחסיו המוזרים עם נשים, שיגיונותיו, קדרותו, כפיונו בעניינים אנאליים הם רק תווים חולניים נפשיים או שמא קווי אופי מוזרים בלבד.

בצרפת המהפכנית היה זה דר' פיליפ פינל Philippe Pinel 1745 –1826 שהושפע מעבודותיהם של הפילוסוף הרופא ג'והן לוק האנגלי וקונדיאק הצרפתי.

דר' פיליפ פינל (מקור: ויקיפדיה) מעניין לציין גם שעמיתו וידידו של לוק, אבי הרפואה המודרנית, תומס סידנהם, דגל בפעילות גופנית במקרי היפוכונדריה ומלנכוליה... מאוחר יותר גם בנו של פינל, שניהם שחררו ושקמו את חולי הנפש מכבליהם, תוך כדי סיכון אישי כבד בתקופת 'הטרור'.

פינל קיבל את התואר Chevalier of the Legion d’Honneur בשנת 1804. פסלו נמצא מחוץ לביה"ח Salpêtrière בפריס.

פסלו של פינל מחוץ לביה"ח בפריס את שחרור חולי הנפש מ'טיפולים' איומים, עשה למעשה עוזרו-יורשו ז'אן בטיסט פוסין 1746-1811 Pussin Jean Baptiste עשה זאת בסלפטרייר. והמעשה לא היה קל או נטול סיכונים.

פינל ועוזריו יישמו את דוקטרינת החירות גם עם חולי הנפש ואף עשו ניסיון יפה לסווג אותם מחלות וליקויים.

הפסיכיאטריה הייתה לענף רפואי עצמאי רק בסוף המאה ה-18. הטיפול הפסיכולוגי 'המוסרי' MORAL TREATMENT, היה ניסיון טיפולי ואף הומאני ביותר, בעוד שהכליאה במוסד הטוטלי ב- ASYLUM, הייתה בסופו של דבר כרוכה בבידוד והרחקה מהקהילה והמשפחה. הטיפול המורלי לא שלל טיפולים כמו הקזת דם, חוקנים, הקאות וכיוב'. יש להבהיר שהרופאים נחשבו כאינטלקטואלים בעוד שהכירורגים והרוקחים, כעוסקים בעבודות פיזיות. הציבור הכללי גם נחשף ל'טיפולים' של מתחזים ושרלטנים ה- QUACKS. בפריס הוקמה רק בשנת 1840 מערכת בתי חולים כלליים. חלקם יועדו לטיפול בחולי הנפש.

פינל ורופאים צרפתים נוספים, הושפעו מעבודתו של האנגלי Dr. Francis Willis 1807-1718 שטיפל בשיגעונו של המלך ג'ורג' השלישי. דר' פרנסיס וויליס דגל בהעסקת חולי נפש בעבודות חקלאיות ושהייה באוויר הפתוח למשל.

במקביל היה זה הכומר וויליאם טיוק TUKE (1732 - 1822) ובניו הפסיכיאטרים, אלה שפתחו את שעריו האפלוליים של מוסדות ה"אסילום" באנגליה. בגרמניה, היה זה יוהן כריסטיאן רייל REIL 1759-1813 שאימץ את המודל האנגלו-צרפתי. דווקא המדינאי הפרוסי קארל אוגוסט פון-הרדנברג

1750-1822 פתח בביירויט בשנת 1805 מוסד לריפוי חולי הנפש. (מעניין לציין שהרפורמטור ההומניסט הרדנברג, שייצג את המלך פרדריק וילהלם השלישי בקונגרס וינה, סבל מחרשות ואולי עוד נכויות, וישב ליד טליראן, שותפו לרעיונות הומאניים, הנציג הצרפתי, שסבל גם הוא מנכות אורטופדית ברגליו...).

גם לאיטלקים היה "גיבור" משלהם: דר' ונצ'נזו כיארוג'י Vincenzo Chiarugi (1759–1820).

כיארוג'י (מקור: ויקיפדיה) הוא הכניס את המימד ההומניסטי לרפואה האיטלקית, פעל לרפורמה בבתי החולים לחולי-הנפש. זה המקום להזכיר, שלעתים קרובות מציינים בספרי ההיסטוריה אדם שהיה 'הראשון' שעשה כך וכך, או 'גילה' לראשונה תופעה כזו או אחרת, אך אפילו באיטליה היה מי שקדם ל כיארוג'י ולפינל. היה זה אנטוניו וולסלווה 1666-1723 Valsalva ששמו קשור יותר לרפואת הלב והראות, והוא כתב על הבסיס האורגני של מחלות הנפש ופעל להומניזציה בטיפול בחולי הנפש.

בארה"ב היה זה הרופא המהפכן Benjamin Rush 1746-1813 שהאמין שצריך לצמצם את זרימת הדם לראש כדי להוציא את מחלת הנפש. חולים נקשרו בכיסא וראשם הושם במסגרת עץ.

וברוסיה הצארית? הרופא פאוול איבאנוביץ' ג'קובי

Pavel Ivanovich Jacobi ( or Iakobi) ( Павел Иванович Якоби or Якобий

שנולד בקאזאן בשנת 1841 ומת בפטרבורג ב- 1913.

ג'קובי (ויקיפדיה) גיבור רוסי זה, נעלם ונעדר מספרי היסטוריה של הרפואה ואף מספרים מודרניים מערביים המתארים את הרפואה הצארית או המהפכנית. הוא מוזכר דווקא בספרים במערב בנושאי סוציולוגיה או היסטוריה כללית. הוא היה רופא סוציאליסט שנולד למשפחה אצולה, למד באקדמיה צבאית, למד רפואה בהיידלברג ובציריך, השתייך ברוסיה ובשוויץ לחוגי החברה הרוסית 'מדינה וחרות'. אחיו היה הצייר ולרי יקובי.

בפולין הצטרף (ואף נפצע קשה) למרד נגד הרוסים בשנים 1863-4, עקר לשוויץ לאחר כישלון המרד,השלים את לימודיו, התנדב בעת מלחמת צרפת-פרוסיה לצבאו של גריבאלדי כאשר אשתו משמשת כאחות בחזית. הוא פרסם בשנת 1880, ספר או עבודת מחקר על האי-מוסריות בטיפול בחולי הנפש ברוסיה. לימים, הרופא והקרימינולוג צ'זרה לומברוזו Cesare Lombroso נסמך מאוד על מחקרו זה. בשנת 1890 שבו בני הזוג ג'קובי לרוסיה, ופאוול ארגן קליניקות מתקדמות ומהפכניות לחולי נפש במספר ערים ברחבי האימפריה. אין ספק שהשלטונות אפשרו לו לפתוח דף חדש בטיפול וביחס לחולי הנפש ברוסיה.

רק במחצית השנייה של המאה ה- 19, כשהחלה האכזבה מהטיפולים במוסדות, החלו מחלות הנפש להצטייר כמחלות ניווניות מוחיות (מורל, מאנייאן, מודסלי, קראפט-אבינג גרייסינגר ואחרים).

הפסיכיאטריה החלה לחדור לכותלי האוניברסיטה וסיווג המחלות צבר תאוצה.

הפילוסוף –מדען-תיאולוג בלייז פאסקאל Blaise Pascal 1623-62, היה ידוע כמי שסבל כל חייו ממחלה כרונית (הרעלת כספית שספג בעת שערך ניסויים?). לא ברור אם 'ההתגלות' הדתית שעבר אכן נבעה מאותה בעיה רפואית או נפשית. קלוד ברנר קרא לתופעה: 'המכה בפנים'. "רעיונות ניסיוניים נולדים בדרך כלל במקרה, עם עזרה של הסתכלויות מקריות", כך אמר קלוד ברנר Claude Bernard 1813-78. ברנר היה מייסד תורת הרפואה והפיסיולוגיה הניסויית. לא רבים יודעים, שבשנת 1865 דיווח קלוד ברנר על תופעת 'המכה בפנים' (etre frappe'), כחלק ממתודולוגית המחקר והמדע. תופעה זו, של 'התגלות פתאומית', או הבנה של משהו, היא חלק בלתי נפרד מתהליך הכולל: השערה הנובעת מתיאוריה, איסוף עובדות (שלא תמיד מתאימות לתיאוריה), ואז, מופיעה ההבנה הפתאומית.

מורי ורבי פרופ' יהודה פריד ז"ל קרא לה:

The methodology of the odd occurrence

פריד כתב, שלעיתים המדענים מחטיאים אמיתות או עובדות שמונחות ממש לפניהם. יהודה פריד הגדיר, במאמר קצר ואלגנטי בשנת 1977, את אפיוני ה'אירוע החריג'. אירוע זה, אליבא דפריד, מאותר ע"י הכרה פתאומית במידע 'נוסף' (בלתי תואם למידע שכבר קיים, ושאיננו נתפס בהכרח כרלוונטי או הגיוני), ניסויי או אחר: הכרה, אשר כביכול הולמת ברוב עוצמה במתבונן. מדובר, אם כן, בעובדות, שאינן תואמות לתיאוריה השלטת. כביכול מופיעה מאי שם שרשרת עובדתית נוספת, שונה, שאיננה מתקשרת לשרשרת האירועים הצפויה. פרופ' פריד עמד על מאפיינים אחדים של האירוע החריג, ובעיקר הדגיש את הספק שאירוע כזה מעורר בלב הצופה, את החרדה המתלווה לספק זה, וכפועל יוצא - את הנטייה המידית להקטנת חשיבותו של האירוע או אף להדחקתו הגמורה.

פרופ' יהודה פריד (במרכז), מימינו: פרופ' עמי לוי ומשמאלו פרופ' אבי עורי (צילום: קרין עורי) בכל אופן בספרו של פסקל : 'המחשבות', מצאתי את הפסקה הבאה:

80: "How comes it that a cripple does not offend us, but that a fool does? Because a cripple recognizes that we walk straight, whereas a fool declares that it is we who are silly; if it were not so, we should feel pity and not anger. Epictetus asks still more strongly: “Why are we not angry if we are told that we have a headache, and why are we angry if we are told that we reason badly, or choose wrongly?” The reason is that we are quite certain that we have not a headache, or are not lame, but we are not so sure that we make a true choice. So having assurance only because we see with our whole sight, it puts us into suspense and surprise when another with his whole sight sees the opposite, and still more so when a thousand others deride our choice. For we must prefer our own lights to those of so many others, and that is bold and difficult. There is never this contradiction in the feelings towards a cripple."

נדמה שהתייחסותו לנכה ולסובל הייתה הומנית.

הפילוסוף והכלכלן ג'ון סטיוארט מיל John Stuart Mill 1806 – 1873 שכתב את 'על החירות', לא כלל במסגרת החירות, ילדים, חולי-רוח ו 'ברברים': לטענתו, אלה שאנו מחויבים לשמור ולטפל בהם(ילדים או חולי רוח), לא יכולים ליהנות מחירות אישית. האומנם?

המאה ה -20 הביאה את פרויד והפסיכואנליזה, את שלל התרופות ואף את התנועה האנטי-פסיכיאטרית.

לצערי, עדיין נשמעים הדים בתקשורת ליחס בלתי הוגן (לא ממוסד כמובן, ואקראי) , בלתי מוסרי ואף בלתי חוקי לחולי הנפש, במספר מוסדות גם בארץ וגם בעולם. אך השחרור והחירות יגיעו בסוף לכל פינה ולכל מקום.