מה עלה בגורלו של עקיבא אלקריף?

התערוכה "דגל שחור –בעיר אדומה" היא סיפור הצלחה. שישים שנה לאחר מהומות ואדי סאליב ("הצלוב") בחיפה, הצליחו האוצרות גליה אביאני ועינבר דרור-לקס להעביר למבקרים את המידע והאווירה ששררה בארץ משנת 1959 ואילך. התערוכה הוצגה כשנה בין נובמבר 2019 לאוקטובר 2020 במוזיאון העיר חיפה, בניין טמפלרי מעניין בפני עצמו. עולים חדשים, בעיקר מצפון אפריקה, אך לא רק, אוכלסו בבתי הערבים שברחו מהעיר התחתית או פונו משם במהלך מלחמת העצמאות ואחריה. השכונה וסביבותיה חסרו תשתיות ביוב, תאורה, דרכים, ואיסוף אשפה. במצב רעוע זה, ובנוסף לאפליה הממסדית ולמצב המשופר מאוד בשכונת הדר הסמוכה, כל אלה יצרו סיר לחץ חברתי שפרץ. בערב של שמונה ביולי 1959, יעקב עקיבא אלקריף, סבל קשה יום, שתה לשכרה בקפה רוזוליו, התפרץ, השתולל, ושוטר שנקרא לשם ירה בו וגרם לנזק קשה בעמוד השדרה של אלקריף שגרם לשיתוק בפלג גופו התחתון לצמיתות.

עקיבא אלקריף (מקור: 'העולם הזה') בשכונה נפוצה שמועה שהוא נהרג וכך החלו המהומות בשכונה שהתפשטו בהמשך ברחבי ארץ. הממשלה מנתה את "ועדת השופט עציוני" לבדוק את המצב.

עיתונים כמו 'העולם הזה' ("יום ה' השחור"), 'קול העם' או 'חירות' תמכו במחאה החברתית. מפא"י וההסתדרות הותקפו מימין ומשמאל. אני זוכר בילדותי את הוויכוחים בבתינו בין ידידי הורי, לגבי המחאה החברתית ואף בבית הספר העניין נדון.

(מקור: ארכיון 'העולם הזה')

על המעברות ידעתי מכלי ראשון: סביב נתניה, עיר הולדתי, היו מספר מעברות: בית ליד, כפר יונה, פרדסיה ועוד. סבי, דר' צבי (הרש, הנריק) לוין, רופא נשים ומיילד, יצא במונית למעברות לטיפולים, לידות ועוד. מספר פעמים לקח אותי עמו. נשארתי במונית עם הנהג, מתבונן באוהלים, בבוץ... החורפים בראשית שנות החמישים היו ארוכים וקרים יותר...

לא אמשיך ולתאר את מה שארע בארץ באותה תקופה. היום, כרופא שיקומי עניין אותי מה עלה בגורלו של הנכה עקיבא אלקריף.

אלקריף בבית החולים (מקור: העולם הזה') תחילה הוא טופל ונותח, בביה"ח 'רוטשילד' בחיפה. אח"כ נשלח לשיקום בביה"ח 'אסף הרופא'. העניין הוא, שדווקא בביה"ח הצבאי מס' 5 בתל השומר, רוכזו מאז מלחמת השחרור נכים שסבלו מפגיעות חוט השדרה או מקטיעות גפיים. דרך אגב, שיקומם התעכב שם מאד, ורק מחאות נמרצות ומתוקשרות של נכי המלחמה שהגיעו עד לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, גרמו להתערבותו, וזירזו את שחרורם מביה"ח לבתים מותאמים, עם רכב מותאם ועוד. בבית החולים 'אסף הרופא' רוכזו לשיקום ילדים שלקו בפוליומיאליטיס (שיתוק ילדים) אך העיון בעיתוני התקופה מעלה, שייתכן ששהו בו גם נכים אחרים מבוגרים יותר (שנקראו אז "חשוכי מרפא").

מתוך עיתון: 'מעריב' - 10.11.1959 באותה שנה, 1959, חגג בית החולים 'אסף הרופא' 10 שנים להקמתו. גב. אלינור רוזוולט, אלמנתו של הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט, הגיעה לביקור בבית החולים, ובהזדמנות הזו ביקרה גם בבית החולים תל השומר.

מתוך עיתון: 'על המשמר' - 29.3.1959

בארכיוני מצאתי תמונה מביקורה של גב. אלינור רוזוולט בבית החולים תל השומר, ובתמונה היא נראית כאן עם דר' חיים שיבא העומד לשמאלה.

עוד קודם לכן, הוקם בבית החולים ביה"ס לפיזיותרפיה. מנהלי בית החולים ומשרד הבריאות הבינו ששיקום רפואי ותפקודי מחייב צוות רב מקצועי. רופאי שיקום היו מועטים, פיזיותרפיסטים לא היו כמעט, והאורתופדים והפדיאטרים נשאו בנטל. או-אז הוחלט על הקמת ביה"ס לפיזיותרפיה. עדיין ארוכה הייתה הדרך עד לאקדמיזציה של מקצועות הבריאות...

כאמור, בתל השומר רוכזו מתחילת מלחמת העצמאות, נכים קשים, בעיקר קטועי גפיים ונפגעי חוט השדרה. הייתה זו יוזמה של דר' חיים שיבר [שיבא] ושל צמרת צה"ל. דר' לודוויג גוטמן, לימים פרופ' סיר לודוויג גוטמן, אבי תורת השיקום המודרני בנפגעי חוט השדרה מאז 1944, הוזמן מאנגליה ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לייעץ לדר' שיבא ולדר' ארנסט ספירא בתל השומר, כיצד יש להיערך לשיקום מודרני של המשותקים. הדו"ח הביקורתי של גוטמן הוסתר מבן גוריון ע"י שיבא והתגלה על ידי רק בשנת 1998. המודל הטיפולי של ארנסט ספירא היה "אורתופדי" וזכה לגיבוי מלא של שיבא וחבריו בתל-השומר. המודל המודרני שגוטמן דגל בו, והשליט עד היום, היה מודל "שיקומי-כוללני". לכן הדו"ח של גוטמן בן 12 עמודים מודפסים במכונת כתיבה, הוסתר במגרות של שיבא. בן גוריון, ששמע על "מרד" המשותקים בביתן 19 בתל השומר, כתב ביומנו מספר פעמים: "היכן דו"ח גוטמן?". גם אחרי מלחמת ששת הימים, הנכים מחו נמרצות נגד מה שקורה בתל השומר, ואז הוחלט על הקמת המודל החדש. רק בחודש יולי 1973, הגיעו דר' רפי רוזין וצוות ההקמה הקטן לתל השומר לאחר השתלמות קודמת ב STOKE MANDEVILLE באנגליה ובמוסדות מובילים בקליפורניה. נכי מלחמת יום כיפור כבר אושפזו בצריפי תל השומר וטופלו על ידי צוות מחודש ורענן שפעל במודל השיקומי המודרני.

תל השומר 1949: מימין-פרופ' ארנסט ספירא. במרכז מקדימה: פרופ' לודוויג גוטמן. משמאל עולה חדש מלידס, לימים פרופ' (מורי ורבי) ג'קסון ברהם מנהל המחלקה הניאורולוגית בתל השומר. סביבם פצועי מלחמת השחרור. בין ספירא לגוטמן יושב מר נפתלי רוסמן, פרפלג שנפגע במלחמת השחרור, שלימים מונה לעובד הסוציאלי הראשי של מרכז השיקום. היה לי הכבוד להתארח בביתו ביפו באמצע שנות השבעים, באירוח 'היסטורי' של נפתלי ואשתו הפיזיותרפיסטית שולה, עם פרופ' ארנסט ספירא ואשתו, ופרופ' רפי רוזין ואשתו ארנונה. חבל שמפגש שלושת הדורות הזה לא צולם! ייתכן מאוד שהסיבות לשליחת אלקריף לאסף הרופא ולא לתל השומר (שעבר מרשות צה"ל לידי משרד הבריאות שנה קודם) נעוצות בעובדה שכבר הייתה קיימת תשתית שיקומית לנכי הפוליו, וד"ר ראלף ספירא, רופא שיקומי מומחה לשיקום נפגעי חוט השדרה, כבר עבד שם. ראלף ספירא היה יליד קרקוב (1912), סיים לימודי רפואה בפאריס בשנת 1937. אחר כך נסע לאנגליה ונבחן בסקוטלנד וקיבל תואר LRCP&S. במלחמת העולם השנייה, שרת בצי הבריטי, ואח"כ במספר בתי חולים בלונדון. הוא טיפל בפצועי המלחמה והבליץ. עם שובם של פדויי השבי האנגלים מהשבי היפני, הוצב לטפל גם בהם. בשנת 1948 הצטרף לצוותו של דר' לודויג גוטמן Dr Ludwig Guttmann [1899-1980 ] ב STOKE MANDEVILLE . ראלף ספירא עלה לארץ עם אשתו בשנת 1952 והצטרף לצוותו של ארנסט ספירא בתה"ש. אך חילוקי דיעות עם ארנסט ספירא גרמו לו לעזוב לעבור לעבוד במלב"ן [בהשפעת המנהל הרפואי של מלב"ן ד"ר דוב בוריס פליסקין (1908-1959)]. בהמשך עבר לאסף הרופא לעבוד עם האורתופדים אנטון אקסר והרופא המנהל גלטנר עם ילדים חולי שיתוק ילדים. הוא עסק גם בספורט נכים באיל"ן. ייתכן מאד שבאסף הרופא טיפל גם בעקיבא אלקריף. אלקריף עצמו, שיוצג ע"י עו"ד צבי לידסקי (איך הגיע להיות מיוצג ע"י פליליסט ידוע כמו לידסקי?), המשיך לאורך השנים (לפחות עד 1970, שנה אחרונה שמצאתי אזכור לשמו) להשתולל ולפגוע באנשים, למרות ריתוקו לכיסא גלגלים. מי דאג לו בביתו? האם היה בביקורת רפואית-שיקומית כלשהי?

ביררתי והארכיון הרפואי מאותן שנים מביה"ח רוטשילד (היום 'בני ציון') לא קיים,

וכך גם באסף הרופא, ייתכן ששני הארכיונים הועברו לארכיון המדינה או למקום אחר. בכול אופן עקיבא אלקריף שרד מספר שנים לאחר האירוע בו היה למשותק.