רומה וישראל ויסהוף היו מידידי המשפחה שלנו, חברים ב'חברה' הפולנית שהרכיבה את חוג הידידים. סיפורם מכיל את המרכיבים של משפחה ישראלית בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה: שואה, עלייה, שותפות בבניית הארץ וגם שכול. רומה וישראל ויסהוף היו מבעלי מפעל הקרמיקה 'קרנת' באזור התעשייה הישן בנתניה. סיפורו של המפעל, הוא גם סיפורה של תעשיית הקרמיקה הישראלית שעלתה ופרחה עד שכמעט נמוגה.
על תולדות וקורות מפעל 'קרנת' תקראו בהמשך הרשימה.
את משפחת ויסהוף אני מכיר, כמו שאומרים, מהיום שנולדתי. הבן הבכור שלהם יוסי, הוא בן גילו של אחי אבי. בנם הצעיר, רוני, היה מבוגר ממני בשנה וחצי, כך שכילדים היינו משחקים יחד בביקורים ההדדיים עם ההורים.
רומה וישראל נולדו בפולין. אינני יודע כיצד שרדו את השואה. כבר כתבתי ברשימה אחרת כאן בבלוג, שידידי ההורים שלנו לא שיתפו ולא סיפרו את קורותיהם בשואה. כלומר, אני לא שמעתי סיפורים באוזני ומעט מאד שמעתי מהורי, כך שהתקופה הזו נשארה 'שם', ואנחנו בני הדור השני נאלצנו להבין את השתיקות והשקט המהדהד כל שנה ביום השואה.
כמו הורי וידידים נוספים, גם רומה וישראל ויסהוף הנציחו את בני משפחותיהם שנספו בשואה ב'דפי עד' ב'יד ושם', ומרבית הדפים נכתבו על ידם בשנות ה-80 וה-90. רומה הנציחה את שני אחיו של אביה ומשפחותיהם:
אדמונד (מונדק) זילבר, שעבד כעורך דין בעיריית לבוב שבפולין, ונרצח בגיל 45, רעייתו פאולה (פאולינה) זילבר שנרצחה בגיל 42 ובנם היחיד ז'יבנק (Dziunek) שנרצח בגיל 13.
כולם נרצחו בשנת 1942 אך מקום המוות לא צוין בדפי העד.
האח השני, פאול (פפק Pepek) זילבר, עבד ככימאי בווינה, וברח כנראה לאחר האנשלוס באוסטריה ללבוב להתאחד עם משפחתו של אחיו. הוא גורש משם ונרצח גם כן בשנת 1942, בגיל 51, עם רעייתו סטלה, בת 47, ובנם היחיד היינץ שנרצח בגיל 15.
ישראל ויסהוף הנציח רק את שני הוריו:
יוסף שהיה סוחר בעיר פיוטרקוב (Piotrkow Trybunalski) שבמחוז לודז' בפולין, ורעייתו רחל (רוחצ'ה) לבית שמולביץ', שהייתה עקרת בית. לאחר שהגרמנים כבשו את פולין, הם הועברו לגטו בעיר ובשנת 1940, נורו ביער סמוך לפיוטרקוב ונקברו בקבר אחים (בדף עד נוסף שמולא ע"י ארגון יוצאי פיוטרקוב – טריב והסביבה בישראל, נכתב ששניהם נשלחו למחנה המוות טרבלינקה ונרצחו שם). יוסף היה בן 54 ורחל בת 49. היו להם שני ילדים: ישראל שניצל ועלה לישראל. את גורל הילד השני, אחיו של ישראל, אינני יודע.
משום מה, ישראל מילא שלוש פעמים את שני דפי העד של הוריו: בשנת 1955, 1985 וב- 1999, ובכל פעם שונו או עודכנו כמה פרטים, כנראה בעקבות מידע חדש שהגיע לישראל על גורל הוריו. רומה ויסהוף נולדה בשנת 1924 לחנה ואדולף זילבר (SILBER). האב אדולף, סיים את לימודי הרפואה בפולין בשנת 1923, ועם פרוץ המלחמה הצליח לברוח, והצטרף לצבא אנדרס הפולני, אתו הגיע לארץ ישראל וכנראה כמו רבים אחרים, ערק מצבא אנדרס, ונשלח לקיבוץ להבות הבשן. (אבי, ישראל לדרמן, הגיע גם הוא עם צבא אנדרס לישראל, ערק ונשלח לקיבוץ מסדה, שם עברתו מיד את שם משפחתו ל: עורי, וגם הנפיקו לו מסמכים כאילו היה חבר קיבוץ כבר שנה. כל זאת כדי לתעתע בשלטונות המנדט, שחיפשו ברחבי הארץ עריקים מהצבא הפולני). במלחמת העצמאות שרת דר' אדולף זילבר כרופא בקיבוץ נגבה.
בנתניה הוא עבד כרופא בקופת חולים הכללית, בעיקר בשכונות.
ב-17 בפברואר 1959 הוא נפטר בגיל 66 משבץ לב, ובדברי ההספד נכתב עליו:
"היה ידוע ביחסו האדיב והמסור לחולים ומכובד על כל מיודעיו". שנה לפני מותו פרש לפנסיה אבל חזר לעבוד בעבודה חלקית
דר' זילבר התגורר בדירה ברחוב גורדון 29 בנתניה וכנראה שלאחר פטירתו עברה משפחת ויסהוף להתגורר בדירה הזו. כמו ברשימות אחרות שפרסמנו בבלוג, אם יש לכם מידע/תמונות היכולים להוסיף ולהעשיר את הרשימה, או לתקן דברים שנכתבו, אנא כתבו לנו ונעדכן את הרשימה. אינני יודע עם רומה וישראל הכירו והתחתנו בפולין או בישראל לאחר עלייתם.
בנם הבכור יוסי נולד בשנת 1948, ובנם השני, רוני (רונלד) נולד בשנת 1954.
רוני סיים את בית הספר היסודי 'ביאליק', ובגיל 13, חגגו לו הוריו את חגיגת בר המצווה באחד מאולמות השמחה בנתניה. כפי שהיה נהוג אז, חתן בר המצווה היה מדליק מנורה בת 7 קנים, והיה מזמין בני משפחה וחברים להדליק נר אחד,
וכך זכיתי גם אני להדליק נר אחד במנורה של רוני ויסהוף.
רוני סיים את תיכון 'שרת' במגמה הריאלית – ביולוגית.
באוגוסט 1972 התגייס לצה"ל והוצב בחיל השריון, ובהמשך התנדב להיות נהג נגמ"ש ביחידת חרמ"ש שפעלה בסיני.
ב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, ורוני שהיה באימונים בנגב, נשלח
לחזית סיני לסייע בקרבות הבלימה הקשים שניהל צה"ל כנגד הצבא המצרי שחצה את התעלה.
יחד עם חבריו ארגן צוות שבאישור מפקדם חבר לכוח שהתארגן בבית הספר לשריון.
רוני נהג באחד הנגמ"שים שנעו לעבר התעלה.
וכך נכתב באתר 'יזכור' של צה"ל:
" ב- 17 באוקטובר 1973 נפגע רוני מרסיס של פגז ונהרג בעיצומו של הקרב על
''החווה הסינית''. הוא הובא למנוחות עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה... לאחר נופלו הועלה לדרגת רב טוראי.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, טוראי ויסהוף רונלד ז"ל, שירת תחת פיקודי ביחידת שריון כנהג נגמ"ש. הוא השתתף בפריצת הציר שאפשרה לכוחותינו לחצות את התעלה. בנכם עמד בקרב באומץ רוח עד שנפגע ונהרג במקום".
באתר 'יזכור' כתבו עוד על ילדותו של רוני:
"רוני היה תלמיד חרוץ ועירני. עוד משחר ילדותו התעניין בכל מה שראה, הפך,
פירק ובדק כל חפץ וכל מכשיר שהגיעו לידיו הזריזות. רוני אהב בעלי-חיים... החל לעסוק בהתמדה בצילום ובפיתוח תמונות. הוא הקדיש שעות רבות לתחביב הצילום, גם בנה מעבדה משוכללת בביתו והקים חוג צילום בבית-הספר התיכון בו למד.
רוני היה חובב ספורט, הצטיין בשחייה והשתתף באירועי ספורט ארציים, כצליחת הכינרת ומשחה אילת. גם עולם המוסיקה היה קרוב אל לבו. בביתו הקליט יצירות ושירים, והשמיע אותם לבני-משפחתו ולידידיו. הנער החסון והמוצק, היה הרוח החיה בכל פגישה חברתית ונפשו הקורנת חדוות-חיים מלאה את בית הוריו".
כארבעה חודשים לאחר תום המלחמה בחזית הדרום הוציא צה"ל חוברת מיוחדת ובה שמות כל חללי המלחמה והחיילים שהוכרזו כנעדרים.
בנקודות החלוקה של החוברות, בתחנות אוטובוסים, רכבות ומקומות ציבוריים נוספים, הוצבה מעל דוכן החלוקה כרזה גדולה שעוצבה במיוחד בידי הגרפיקאי והאמן הרב תחומי אליעזר ויסהוף.
בשיחה טלפונית סיפר לי אליעזר ויסהוף:
"אבא שלי עבר על השמות בחוברת שמות החללים, ואז מצא ברשימת הנופלים את השם:
רוני ויסהוף, וכך נוצר הקשר עם משפחת ויסהוף מנתניה, שעד אז לא ידעתי עליהם כלום. התברר שאבא שלי וישראל ויסהוף היו בני דודים רחוקים פחות או יותר. בעקבות הקשר, ניסיתי לעשות אתם כמה מוצרי קרמיקה, אבל משום מה זה לא יצא לפועל כמו המוצרים הרבים שעיצבתי למפעל הקרמיקה 'בית היוצר'. אחותי ז"ל שדיברה פולנית נשארה איתם בקשר צמוד עוד שנים רבות".
נדמה היה אז, שמלחמת יום הכיפורים, בה נהרגו 2,656 חיילים, נפצעו 7,251
ו- 294 נפלו בשבי, פגעה ונגעה כמעט בכל משפחה בישראל.
אחי, אבי היה שבוי במצרים והוחזר לאחר 40 יום, ובמשך כל הזמן הזה, בגלל נסיבות שונות, חיפשנו לדעת מה עלה בגורלו. מידי פעם, כדי 'לעזור' לנו להתמודד, עדכנו אותו על גורלו של בן ידידים זה או אחר. אינני זוכר מתי שמענו לראשונה על האסון של משפחת ויסהוף,
אבל מה שנצרב אצלי חזק בזיכרון הוא השינוי העמוק שחל ברומה ובישראל.
כאמור הכרתי אותם מאז שנולדתי, תמיד מחייכים, צוחקים, ישראל ידע תמיד לומר דברים במקום הנכון שהצחיקו את כולם.
עם נפילתו של רוני, הם כבו. הם המשיכו להגיע למפגשי הידידים ולאירועים, אבל אפשר היה להרגיש במשך כל השנים מאז נפילתו של רוני, את היגון הכבד, את שמחת החיים שנמוגה ואת חסרונו של רוני.
ישראל ויסהוף נפטר ב- 30 בינואר 2007,
רומה ויסהוף נפטרה ב- 8 במאי 2010
שניהם נטמנו בבית העלמין הישן בשכונת בן ציון בנתניה.
קבריהם משקיפים על חלקת בית הקברות הצבאי הנמצא בסמוך, בה נטמן בשנת 1973 בנם הצעיר רוני.
מפעל הקרמיקה 'קרנת'
רומה וישראל ויסהוף היו ממייסדי ומבעלי מפעל הקרמיקה 'קרנת' באזור התעשייה בנתניה.
את המפעל הקים ויסהוף בשנת 1949 כקואופרטיב יחד עם חברו שלום נירנברג ושלושה חברים נוספים, מיד לאחר עלייתם לישראל.
השם 'קרנת' הוא הלחם קיצור של: קר-מיקה ו: נת-ניה.
ויסהוף היה כימאי במקצועו ונירנברג היה מתמטיקאי ועסק יותר בניהול המפעל.
על הקמתו של 'קרנת' מספר עיתונאי 'דבר' שלמה שחורי בכתבה שפורסמה ב- 4 בינואר 1950:
"קרנת הוא ביח"ר רציני לתוצרי קרמיקה שתחילת ייסודו במחנות הנידחים (שחורי התכוון כנראה למחנות העקורים) בגרמניה. מייסדיו אנשים צעירים מיוצאי פולין, בעלי השכלה מקצועית רחבה. בגרמניה הם ייצרו בעיקר חפצי קדושה ודברי מזכרת אמנותיים שרכשו להם באמצעות ה'ג'וינט' שוק ניכר בין יהודי ארה"ב... בעזרת המרכז לקואופרציה הקימו בנתניה את מפעלם באגף שכור בבניין ביח"ר 'פרימן' לשעבר.
בהמשך הרשימה מספר שחורי שאת המכשירים והמתקנים במפעל ייצרו העובדים בעצמם וחלוקת העבודה הייתה בין האמנים שהכינו את התבניות לכלי הבית וחפצי האמנות לכימאים שבנו את התנורים, והכינו את חומרי הגלם והצבעים.
לאחר תקופת הרצה של ניסיונות לייצר מוצרים שונים, נקבע פס הייצור הראשון של ספלים לתה ולקפה. אך עם השמחה הגדולה על המוצרים הראשונים של המפעל, הגיעה גם האכזבה הגדולה של שיווק המוצרים.
בין חברי הקואופרטיב לא היה אף איש שיווק, ושחורי מתאר את תגובתם של אנשי 'קרנת' "שנדהמו מיחס הזלזול לתוצרת הארץ שבו נתקלו בכמה חוגים. פירמה אחת חשובה יעצה לנציג הקואופרטיב לספק לה תוצרת... צ'כית ו'המשביר המרכזי' אף הוא לא קיבל את התוצרת שם טענו לטיבה ולמחירה". רק כמה חנויות פרטיות, בעיקר בנתניה והסביבה הקרובה רכשו את מוצרי 'קרנת' ושם שיבחו את טיבם, ולשאלתו של הכתב מדוע אינם משווקים גם מחוץ לנתניה, ענו אנשי 'קרנת': "כי אין באפשרותנו לשמש גם סוכנים – נוסעים וגם מייצרים".
העיתונאי שחורי מסיים את רשימתו בעובדה שכרגע עובדים במפעל רק חמשת חברי הקואופרטיב, אך למפעל יש פוטנציאל לגדול ולהעסיק 20 פועלים, אם "המוסדות הקואופרטיביים לשיווק יבואו לעזרתם".
ייתכן שקשיי השיווק והמכירות הקטנות גרמו לפירוק הקואופרטיב בשנת 1956, ושנה לאחר מכן, בחודש מאי 1957 פתחו ויסהוף ונירנברג את 'קרנת' כחברה פרטית חדשה, המייצרת כלי שולחן וקרמיקה אמנותית.
כנראה שגם החברה החדשה נתקלה בקשיי שיווק, ושלוש שנים לאחר שפתחו את החברה, בשנת 1960, צירפו השניים שותף שלישי: ישראל בית הלחמי, בעל חברת שיווק שחיפש באותם ימים ספקים חדשים כדי לשווק את תוצרתם.
כך נוצר הרכב מנצח, שעל פי חתנו של בית הלחמי, אבי קדם, 'קרנת' שלט שנים רבות בשוק מוצרי הקרמיקה בישראל ואף ייצא לחו"ל.
בשנת 1970, השתחרר אבי קדם מצה"ל, התחתן עם נירה בית הלחמי, בתו של בעל חברת השיווק 'בית הלחמי – מוצרי נוי בע"מ', ומיד החל לעבוד בחברה, כמנהל השיווק של מוצרי 'קרנת' בארץ ובחו"ל. בשיחה מרתקת מתאר באוזני אבי קדם, את סיפורו של מפעל 'קרנת' מהרגע שחותנו הפך לשותף במפעל ואחראי על שיווק כל תוצרת המפעל. אבי מספר שכאשר התחיל לעבוד, עבדו במפעל 40 עובדים וכעבור כמה שנים עבדו בו יותר מ-150 עובדים: "הם היו אנשי עבודה רציניים. ויסהוף היה יותר מקצועי בתחום הכימיה והקרמיקה ונירנברג היה איש ניהול, איש עסקים עם הרבה כוח עבודה, נמרץ מאד ולא היה דבר שביקשנו והוא לא יכול היה לעשות. במפעל הם דיברו פולנית, ובמשך הזמן למדתי את המילים שהייתי צריך, למשל המילה: cierpliwość שפירושה בעברית: סבלנות. לפעמים בישיבות הם היו קופצים, ואז הייתי אומר להם: cierpliwość - תרגעו!".
אבי מספר שבשנות השיא של 'קרנת' הם ייצרו מוצרים לבית ולנוי: אגרטלים, סטים לאוכל ולקפה: סרוויסים של צלחות, קערות למרק, כוסות וגם מאפרות ומוצרים נוספים.
לאט לאט החל השיווק של בית הלחמי 'להשתלט' על 'קרנת', ובעצם 'רכש' מראש את כל מוצרי המפעל ושיווק אותם לכ-400 חנויות ברחבי הארץ.
כך, מסביר אבי קדם, היה 'קרנת' למפעל הקרמיקה המצליח ביותר בישראל באותן שנים, הרבה מעבר למפעלי קרמיקה אחרים כמו: 'לפיד' ו'בית היוצר' ששיווקו את מוצריהם בעצמם ולא הגיעו לפריסה רחבה כל כך כמו 'קרנת'.
השליטה של בית הלחמי בפסי הייצור באה לידי ביטוי גם בעיצוב המוצרים.
בתחילת דרכו, העסיק מפעל 'קרנת' מעצבות שעיצבו את הכלים והצבעים, חלקן התפרסמו בהמשך כאמניות, ציירות, פסלות ומורות לציור כמו הפסלת מרים קובץ', חנה רבין – פרנק ואחרות.
"אך לאחר שבית הלחמי נכנס לשיווק ב'קרנת'" מספר אבי קדם, "החותן שלי נתן פוש גם מבחינה עיצובית, כי היינו קרובים לשוק, ידענו מה השוק מחפש וקונה, מה רוצים לחגים ולכל השנה, ולכן היינו מעורבים בעיצוב, הבאנו גם מעצבים שלנו, ו-90% מהעיצוב היה שלנו. אמרנו למנהלי 'קרנת': אנחנו רוצים שתעשו את המוצר הזה! והם אמרו לנו: בסדר, מה אכפת לנו, תתחייבו שאתם לוקחים – ואנחנו לקחנו הכל. אפשר לומר שדי שינינו את כל העיצוב של המפעל". את כל המוצרים העבירו מהמפעל בנתניה למחסנים של בית הלחמי ברחוב פנקס בתל אביב, ומשם הופצו לכל הארץ וכ- 10% מהשיווק היה לחו"ל, ללקוחות קבועים בסקנדינביה, בריטניה וארצות הברית.
אז מה היה הסוד של 'קרנת', מה היה מיוחד כל כך במוצרי 'קרנת' שלא היה במוצרי הקרמיקה האחרים שייוצרו אז בישראל?
אבי קדם מגלה שהייחוד של 'קרנת' היה בתהליך הייצור של הקרמיקה:
"אנחנו שרפנו את הקרמיקה שריפה ראשונה בחום קצת יותר נמוך מהאחרים: 'לפיד' שרפו ב- 1200 מעלות ואנחנו רק ב: 1000 - 1050 מעלות וזה אפשר לנו להשתמש בכל מגוון הצבעים האפשריים בקרמיקה. אם רוצים צבע יפה, אפשר להוריד את החום בתנור אפילו ל- 900 מעלות. לאחר השריפה הראשונה אתה מקבל מוצר לבן. הקרמיקה מתקררת ואז אתה צובע את המוצר ומכניס אותו לשריפה שנייה, וכך אתה מקבל מוצר צבעוני ויפה.
זו לא הייתה המצאה שלנו, אבל כך ניצחנו בגדול את 'לפיד' והאחרים בצבעוניות של המוצרים שלנו, כי אנשים חיפשו צבעוניות ולא רצו כלים בצבעים דהויים, ולכן גם תפסנו נתח שוק הרבה יותר גדול מ'לפיד' ".
המעורבות של אנשי השיווק הייתה כה גדולה בעבודת מפעל 'קרנת', עד שבשלב מסוים הם רצו להגביר עוד יותר את תפוקת המפעל, ודרשו ממנהלי 'קרנת' לקנות תנור מיוחד,
שאורכו 100 מטרים, והוא מתחיל בחום הגבוה של 1000 מעלות ובסופו מוציא את המוצר המוגמר:
"מנהלי 'קרנת' אמרו לנו" מספר אבי קדם, "אם אתם כאלה בטוחים שאתם כאלה גיבורים בשיווק, בסדר, אנחנו נקנה את התנור, אבל נוריד לכם את מחיר התנור ב-24 תשלומים מהמכירות שלכם. אם המכירות יהיו כאלה טובות – אתם תכסו את מחיר התנור. אם לא – הפסדתם – אם אתם כאלה גיבורים! אז עשינו את זה! התנור הזה עבד 364 ימים בשנה, חוץ מיום כיפור, ואחרי כמה שנים גם זה לא הספיק, ולא היה עוד איפה להתרחב במפעל בנתניה".
בשלב הזה, כאשר פסי הייצור ב'קרנת' לא עמדו בקצב השיווק והמכירות של בית הלחמי, נקרתה להם הזדמנות, ובשנת 1975 הם קנו את מפעל הקרמיקה 'פלקרמיק' בחיפה, שהיה קואופרטיב שפשט את הרגל והוצע למכירה:
" 'פלקרמיק' ייצר דברים יותר מידי טובים, יותר טובים מ'לפיד' ומ'נעמן', בכך ששרף בחום יותר גבוה, ואנחנו צחקנו שהצלחות של 'פלקרמיק' כל כך חזקות, שאם הן היו נופלות על הרצפה, הן היו חוזרות למדף, הן לא היו נשברות בכלל – זה היה משהו 'נוראי', אמרנו שזה אסון לתעשיית הקרמיקה אם לא יישבר כאן כלום...
ואז המפעל שקנינו בחיפה התמזג לתוך 'קרנת' והשליש את הייצור של החברה".
חוץ מייצור, הייתה לקרנת גם מחלקה שלמה שמכרה את חומר הגלם לכל אמני הקרמיקה בישראל, ממנו הם ייצרו מוצרים בעבודת יד, ואת רובם מכרו בחו"ל.
תחילת הנפילה של 'קרנת' ושל שאר מפעלי הקרמיקה בישראל הייתה לאחר המהפך של
שנת 1977, והשינויים במדיניות האוצר ביחס לייבוא שהביא פתיחת השוק הישראלי במיוחד ליבוא מסין. מאמצע שנות ה-80 תהליך הנפילה היה מהיר מאד, ובית הלחמי שלא רצה להפסיד בשיווק הקרמיקה של 'קרנת' יצא מהשותפות וכך נחרץ גורלם של המפעלים בנתניה ובחיפה והם נסגרו.
בספטמבר השנה, פורסמה כתבה באתר YNET, על ספרה החדש של דר' רובנר על מפעל הקרמיקה המשפחתי 'בית היוצר'. וכך נכתב שם על סגירת המפעל:
"סופו של המפעל, כמו סופם של מפעלים רבים בארץ באותה תקופה, היה מר. שנת המהפך 1977, שבה הוסרו חסמי הייבוא לישראל והכניסו סחורה זרה וזולה לשוק המקומי, העמיסו קשיים כלכליים על 'בית היוצר'... התחרות הגואה בשוק המקומי, הובילו בסוף 1984 לסגירתו של המפעל היצירתי".
מאז חלפו ארבעים שנה, ובשנים האחרונות הייתה עדנה למוצרי הקרמיקה של 'קרנת' ושל מפעלים אחרים. השוק הנמרץ של המכירות הפומביות, והרשתות החברתיות, הפכו את מוצרי הקרמיקה הוותיקים לפריטי אספנות נדרשים, המשיגים מחירים יפים.
גם אתרים של אספני אמנות, אספני וינטאג' ואחרים מציעים למכירה את מוצרי 'קרנת'.
בתחילת 2024 הקים דוד פרל קבוצת פייסבוק ייעודית בשם: קרנת קרמיקה ישראלית, בה חברים נכון להיום 203 חברים, ובמסגרתה מציגים החברים מוצרי 'קרנת' שברשותם ומציעים פריטים למכירה.
מסכם אבי קדם: " אתה יכול לכתוב שאנחנו ניצחנו את כל מפעלי הקרמיקה בארץ, ברשתות ובחנויות היו לנו שטחי מכירה הכי גדולים מכל האחרים. בתקופת השיא של המכירות, עשינו פעם חישוב, ויצא שבכל חדר במדינת ישראל, צריך להיות לפחות כלי אחד של 'קרנת' ".
Comments