בנתניה, לא הוקמו מרכזים רפואיים כלליים, לא לפני קום המדינה, ע"י 'הדסה' או קופת חולים כלשהי וגם לא ע"י משרד הבריאות לאחר קום המדינה, ונתניה גם לא מוזכרת כלל בספרים המתארים את תולדות מערכת הרפואה בארץ. נסים ויעל לוי בספרם 'רופאיה של א"י 1799-1948' (מהדורה שלישית 2017), מזכירים כמובן את הרופאים שפעלו בנתניה. אולם, היו מספר 'ניסיונות' או 'יוזמות' להקמת בתי חולים לפני קום המדינה, אך הם לא צלחו. לואיס אנדרוס ( 26 בספטמבר 1896 – 26 בספטמבר 1937 Lewis Yelland Andrews) היה מושל מחוז הגליל בתקופת המנדט הבריטי, אוהד הציונות, שנרצח על ידי טרוריסטים ערבים בשנת 1937 בעת המרד הערבי הגדול. בפברואר 1938 הונחה אבן הפינה לבית חולים על שמו בנתניה ע"י הנציב העליון ווקופ:
" Sir Arthur Grenfell Wauchope, retiring High Commissioner, laid the cornerstone today for a $75,000, 50-bed Lewis Yelland Andrews Memorial Hospital at the American Jewish colony of Nathania in the presence of 500 Jews and Arabs from the Sharon plain and Hefer valley. The hospital is named for the British District Commissioner who was killed by Arabs last September." (https://www.jta.org/archive/wauchope-dedicates-andrews-hospital-at-nathania)
(מתוך אתר: The Archive of the Jewish Telegraphic Agency).
גם העיתון 'דבר' דיווח על האירוע החגיגי:
מתוך: 'דבר' - 27 בפברואר 1938
לבית החולים הוקצה שטח של 20 דונמים בדרומה של נתניה, אך בנייתו לא יצאה לפועל.
אנדרוס הונצח בכמה שמות רחובות בנתניה ובתל אביב.
ידיעה נוספת בעיתון 'הארץ' מיום: 17 באפריל 1941, בישרה על הקמת בית חולים לשעת חירום בנתניה, אך גם הוא לא שרד ולא הפך לבית חולים פעיל בימי שיגרה.
מתוך: 'הארץ' - 17 באפריל 1941
חמש שנים לאחר מכן, בחודש יוני 1946, מבשרת ידיעה בעיתון 'המשקיף', על הקמת בית חולים, גם כן לשעת חירום על שם ציפורה קלוזנר בנתניה.
מתוך: עיתון 'המשקיף' - 27 ביוני 1946 גם בית החולים הזה לא זכה להיות מוקם. בית החולים הזה היה אמור כנראה להנציח את ציפורה (פאני-פייגה) קלוזנר (1878 - 1945), שהייתה פעילה בתנועה הציונית ובתנועות נשים לשוויון זכויות, והייתה זוגתו של פרופ' יוסף קלַוְזְנֶר (1874 - 1958) היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי, חתן פרס ישראל.
הזווית האישית של משפחתנו לסיפור בתי החולים בנתניה:
למרות שבית הורינו היה בנתניה, אני נולדתי בספטמבר 1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות, בבית יולדות חדרה, כי לא היה אז בית יולדות או בית חולים בנתניה.
קיים סיכוי טוב שסבי, אב אמי, דר' צבי (הנריק הרש) לוין, שהיה רופא נשים ומיילד בנתניה, ליווה את אמי לבית היולדות בחדרה כי באותם ימים אבי היה מגויס למלחמת העצמאות.
דר' צבי לוין נולד בשנת 1892 בעיירה נובה אלכסנדריה אז ברוסיה והיום בפולין ונקראת:
פולווה, וקרובה לעיר לובלין.
הוא למד רפואה בג'נבה, שם הכיר את אשתו לעתיד אולגה לוין (לא היה קשר משפחתי) ובמלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הצאר ושרת כרופא (באותן שנים, נמשכו לימודי הרפואה בין 3 ל- 4 שנים). אשתו הטרייה שהתה במהלך המלחמה במוסקבה, ושם נולד בנם הבכור ויטולד (ויטק). עם תום המלחמה, עזב עם משפחתו את רוסיה ועבר לעבוד כרופא נשים בעיר ראדום בפולין העצמאית.
דר' צבי הנריק לוין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, באינטואיציה אישית, לקח את משפחתו הקרובה ותחת הפצצות חיל האוויר והצבא הגרמני, הם חצו את הגבול לרוסיה. אחרי שנים בגולאג הסובייטי בסיביר, הוא הצטרף כמו יהודים רבים ל'צבא אנדרס' והגיע לארץ ישראל בחודש מרס 1943. לאחר שחרורו במאי 1945, הוצב ע"י מוסדות היישוב בנתניה, שם עבד כרופא נשים עד מותו בשנת 1961.
בתחילת 1947, הוקם "בבית החולים חדרה", שנעזב על ידי הצבא הבריטי, בית יולדות של קופת חולים כללית, שכלל 30 מיטות, ורק בשנת 1959 נפתח בית החולים ע"ש הלל יפה שבית היולדות נכלל בו. אחי בני נולד בבית היולדות "הקריה" בתל אביב בשנת 1955. בית חולים הקריה (ובשמו הרשמי מ- 1979: "בית החולים ע"ש יוסף סרלין") היה בית חולים לנשים (בית יולדות ומחלקות גינקולוגיות) אשר פעל בין השנים 1951–1997 בקריה בתל אביב, בצידו המזרחי של המתחם, בדרך בגין. בית החולים שימש במשך 46 שנים מקום משכנן של מחלקות הנשים והיולדות של העיר תל אביב.
בתחילת שנות ה-50 התחולל מאבק בין נתניה לחדרה, היכן יוקם סוף סוף בית חולים בשרון. למרות קשריו הענפים של ראש העיר נתניה אז, עובד בן עמ"י, נתניה הפסידה לחדרה. את החלל הרפואי הזה מילא ביוזמה פרטית ובמימון פרטי, זלמן ווייט, שרצה להנציח את בנו יצחק שנפל במלחמת העצמאות, והקים ממש באותם ימים את בית החולים הראשון בנתניה: "מרפא יצחק", שהוקם בשכונת טוברוק בדרומה של נתניה.
זלמן ווייט באנציקלופדיה של דוד תדהר
בית החולים 'מרפא יצחק' נפתח בחגיגיות רבה ובטקס רב משתתפים בחודש יולי 1950, אלא שתוך פרק זמן קצר החלו בו 'קלקולים' שמצאו את דרכם גם לכלי התקשורת. כנראה שאירוע טרגי בו היה מעורב מנהל בית החולים, בנו השני של זלמן ווייט, הוא שגרם לסגירת בית החולים בשנת 1959. כעבור זמן קצר מונה מנהל חדש לבית החולים, דר' דב צל ציון, שהחליט להקדים את זמנו, והפך כמה מחלקות בבית החולים הכללי, למחלקות 'בשיטה צמחונית – טבעונית'.
זה היה ניסיון חדש ומעניין, אך גם הוא לא שרד זמן רב, ובתחילת שנות ה-60 הוא נמכר למשפחת יפה שהפכה אותו לבית החלמה בשם: "החלמה ונופש" – בית חולים לחולי נפש ומגורים טיפוליים, הפועל עד היום בשכונת טוברוק בדרומה של נתניה.
'החלמה ונופש' לשעבר בית החולים 'מרפא יצחק' בנתניה (צילום: בני עורי) את סיפורו של בית החולים 'מרפא-יצחק' סיפרנו כאן בהרחבה:
בית חולים נוסף שהוקם בנתניה בשנות החמישים בנתניה, היה מרכז גריאטרי מלב"ן – שהוקם בשכונת דורה גם כן בדרומה של העיר. בשנת 1952, ייסד ארגון ההצלה, הסעד והשיקום היהודי: הג’וינט AJDC את בית האבות מלב”ן: מוסדות לטיפול בעולים נחשלים. ראשוני הדיירים במרכז היו כ- 500 עולים מארצות אירופה ומדינות ערב, שרובם חוו את מוראות מלחמת העולם השנייה ומחנות ההשמדה באירופה הנאצית.
בשנת 1976, עבר המוסד לשליטה של משרד הבריאות, ונקרא כיום: 'מרכז גריאטרי דורות'. כעבור מספר שנים, זכה המוסד להכרת המועצה המדעית בישראל כמרכז מן המניין להתמחות ברפואה גריאטרית. מאז ועד היום, נחשב המרכז לאחד המוסדות הגריאטריים הגדולים והמובילים בישראל, ומשרת נאמנה את אוכלוסיית הקשישים- מרביתם מאזור השרון.
המרכז הגריאטרי 'דורות - מלב"ן' בנתניה.
(מקור: אתר: 'חדשות נתניה' באדיבות אדריכל גיורא סולל)
במזרחה של נתניה, סמוך לאבן יהודה, הוקם בית החולים לחולי נפש "פרדסיה". בשנת 1947 עמדו באתר, שלימים הפך לבית החולים 'לב השרון', מבנים של מחנה בריטי אשר ננטש בסיום המנדט. בשנות ה- 50, שימשו המבנים לקליטת עולים חדשים. לאחר פינויים של העולים למבני קבע, שוכנו בהם חולי שחפת. מאוחר יותר, מתוך הכרה בצורך במסגרת טיפולית לניצולי רדיפות הנאצים פגועי הנפש, הפך המקום למוסד שיקומי עבורם. בשנת 1962 הפך המקום לבית חולים ממשלתי לטיפול בחולי נפש. המתקנים לא התאימו מראש לצרכים הספציפיים של אוכלוסיית המטופלים. תנאי המחיה היקשו על מתן שירותים, המרכז הרפואי היה מחולק לשני אתרים הנפרדים וביניהם כביש בין עירוני, עובדה שהקשתה על השמירה על ביטחונם של החולים ועל ניהול, פיקוח, מתן שרות סיעודי, רפואי ומשקי. במהלך השנים שופצו וחודשו מספר מבנים. בתחילת שנות ה- 90 הוכנה תכנית אב במטרה להפוך את בית החולים למרכז רפואי אזורי לבריאות הנפש, שיעמוד בסטנדרטים שנקבעו בידי משרד הבריאות, הן בהיבט האיכותי (רמת השרות והיקפו) והן בהיבט הכמותי (מספר מיטות, מספר מרפאות ותקני כוח אדם). בית החולים נבנה אט אט מחדש ובמקביל הוחלט על פיתוח שרותי קהילה והעברת מטופלים כרוניים למסגרות תומכות בקהילה. בשנת 1999 נפתח באתר המערבי של בית החולים המעון לניצולי שואה, ולימים הוסב שמו ל- “מעון לניצולי שואה ע”ש שמעון ויזנטל”.
המוסד מספק לא רק שרותי רפואה אלא גם שיקום תעסוקתי וחינוכי לעיוורים.
המרכז הרפואי 'לב השרון' בפרדסיה
(צילום: יהושע יוסף באתר 'ישראל היום')
באוגוסט 1958 פורסמה בעיתון 'הארץ' ידיעה ש"עיריית נתניה החליטה על חתימת חוזה עם קק"ל בדבר חכירת שטח קרקע של 100 דונם בצפון העיר ליד שכונת 'עין התכלת' להקמת בית חולים ליולדות". בחוזה חויבה העירייה לבנות את בית החולים בתוך שנתיים, אך כנראה שגם הניסיון הזה לא צלח. ייתכן שהחלו בבנייה ואולי אף סיימו אותו אך בית החולים לא הוקם, וכנראה שהמבנה שימש את בית החולים 'לניאדו' שהוקם באותו אזור בראשית דרכו בשנות ה-70.
בעיתון "דבר ", מיום: 23 בפברואר 1968, נכתב "שמיליון ל"י משקיעה קופת חולים כללית בבניית בתי הבראה חדשים ובשיפוץ הקיימים, וביניהם "בית ניסן" בנתניה, שהתפרסם בכתבות טלוויזיה כמוסד אליו נשלחו כמה מפדויי השבי לאחר מלחמת יום הכיפורים.
המקום הראשון אליו נשלחו כל פדויי השבי (למעט טייסי חיל האוויר) היה בית ההבראה של "מבטחים" בזיכרון יעקב.
פדויי השבי מחיל האוויר לא הופנו כלל לאותו מתקן.
לאחר הבדיקות והתחקיר הראשוני, נשלחו בשלב שני הלומי קרב קשים, מזיכרון יעקב ל"בית ניסן" בנתניה. המקום פעל במשך כתשעה חודשים. ראיינתי שני רופאים שעבדו שם כול התקופה: הפסיכיאטר ד"ר מייקל בנג'מין שהיה יד ימינו של לזלי קרפל בבית החולים 'אסף הרופא' וב'בית-ניסן', ואת פרופ' רפי קרסו, שגויס למילואים לשרת באותו מתקן בנתניה, כנראה עקב העובדה שהיה מהפנט ולא עקב העובדה שהיה בסוף שנה ראשונה להתמחותו בנאורולוגיה.
'בית ניסן' - בית הנופש של קופת חולים בראיון לעיתון 'מקור ראשון' ענה פרופ' רפי קרסו, בתשובה לשאלת המראיין: "ברפידים לא טיפלו בפנטוטל, למיטב ידיעתי. גם בבית ההבראה בית גולדמינץ בנתניה לא נעשה טיפול בפנטוטל, אלא רק בפסיכותרפיה. כחודשיים לאחר תחילת המלחמה התחילו לטפל בפנטוטל בבית-החולים אסף הרופא, לאחר שהתרכזו שם המקרים הקשים ביותר של הלם קרב, ואחרי מספר חודשים עבר כל המתקן מאסף הרופא לבית-ניסן בנתניה. (בית ניסן היה ממוקם בצפון נתניה, ליד קריית צאנז. עוד מוסד רפואי בנתניה קשור לד"ר יהודה פוזנר, רופא ויוזם. בספרם של נסים לוי ויעל לוי "רופאיה של א"י 1799-1948", מהדורה שלישית, הוצאת איתי בחור, זיכרון יעקב 2017 , עמ' 361 נכתב על יהודה פוזנר: " Yehuda Ludwig Posner נולד ב 1902 בקרלסרוהה (גרמניה). אביו היה רב ב קוטבוס (בגרמנית Cottbus ) היא עיר במדינת ברנדנבורג, גרמניה, הממוקמת כ-125 ק"מ מדרום מזרח לברלין על נהר השפרה. לודוויג למד מתמטיקה בברסלאו (וורוצלב של היום בפולין), עבר ללימודי רפואה, ואח"כ השלים לימודיו בברלין. לפרנסתו הדריך ילדים יהודיים בבית יתומים. סיים לימודי הרפואה בשנת 1927. השתלם בטראומה ובשיקום. פתח קליניקה פרטית בקוטבוס. בעת חופשה בלוגאנו, שמעו הוא ואשתו על תוכניות הנאצים, והחליטו לעלות לארץ ישראל. דר' פוזנר עלה תחילה לבדו ישר לנתניה ואח"כ העלה את משפחתו. הוא פתח מעבדה לצילום ולצילום מקצועי. בהמשך פתח מלון לחולי שיגרון שם היו טיפולי גלים קצרים ואמבטיות מלחים. למד ערבית כדי לתקשר עם האוכלוסייה הערבית. היה פעיל בארגונים: בני ברית, מד"א וחברה קדישא. התנדב ללמד ציור לחולי נפש בפרדסיה. השתתף במלחמת העצמאות. בשנות ה- 60 עבד בקופ"ח לאומית. התעניין בארכאולוגיה והגנת הטבע. דר' יהודה פוזנר נפטר בשנת 2000".
דר' פוזנר בחר לגור בנתניה כי ראה בה מקום עם פוטנציאל לפיתוח בתחום המרגוע והטיפול הרפואי.
בשנת 1937, כאשר הציע לפתח את הנושא, הוא נתמנה כמנהל המחלקה ובאותה שנה בנה את הסנטוריום הראשון בנתניה בשם: "אקווה-מרינה".
מודעות פרסומת של 'אקווה מרינה' משנות ה- 40
(מקור: THE PALESTINE POST)
במלחמת העצמאות הוא פיתח במגן-דוד-אדום את בנק הדם הראשון ובאותו הזמן בערך יסד את קופת החולים של הרופאים הפרטיים בשם "אוצר הרופאים" (שהתאחדה לאחר-מכן עם קופת החולים הלאומית).
דר' יהודה פוזנר
(מקור: אתר עיריית נתניה)
הוא גם ארגן את לשכת "נתן שטראוס" - הלשכה הראשונה של "בני ברית" בנתניה.
ד"ר פוזנר רשם לזכותו כי היה זה הוא אשר הציל מכיליון את עץ השקמה העתיק ביותר בסביבה, הנמצא ע"י בניין מגן-דוד-אדום.
את ההבטחה האחרונה כנראה להקמת בית חולים בנתניה נתן שר הבריאות ויקטור שם טוב בעת שביקר בנתניה בחודש יוני 1975, וזאת בתגובה לפנייתו של ראש העיר דר' אברהם בר מנחם ש"הצביע על הצורך הדחוף בהקמת בית חולים בעיר" ('מעריב' - 6 ביוני 1975).
ייתכן שהיה זה רק צירוף מקרים, אבל שנה לאחר מכן, בשנת 1976, הוקם בית החולים 'לניאדו', שוב, ביוזמה פרטית של האדמו"ר מקלויזנבורג - הרב יקותיאל יהודה הלברשטם ז"ל, אשר איבד רבים מבני משפחתו בשואה. בית החולים הינו תאגיד ציבורי ללא כוונות רווח אשר בראשו עומד וועד נאמנים עולמי. 'לניאדו' פועל על פי דרישות ההלכה.
ביה"ח לניאדו (מקור: דוברות בית החולים)
וכך בנתניה המציינת 93 שנה להקמתה והייתה העיר הראשונה שהוכרזה כעיר לאחר הכרזת המדינה, לא הוקם עד היום בית חולים ממשלתי או של קופת חולים, והחולים מופנים לבית החולים 'לניאדו' או לשני בתי חולים בערים הסמוכות: חדרה או כפר סבא.
Comments